<h1>ארחות חיים הלכ' כתובות סימן כ"ב</h1>
<h2>דף מו:</h2>
כל נכסים שיש לאשה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל הבעל אוכל [כל] פירותיהן בחייה. ואם מתה בחיי בעלה יורשה בעלה. לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת אע"פ שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום [בגוף] בנכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים. ואם הדמים שלקחה מיד הלקוחות קיימין בעצמן מחזיר ללקוחות ואינו יכול לומר [שמא מציאה] הן. בד"א בנכסים הידועים לבעל אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת ולא ידע בהם הבעל ומכרה אותן מכרה קיים. וכן ארוסה שמכרה קודם הנישואין מכרה קיים.
<h2>דף מח:</h2>
הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות אביה ואע"פ שעדין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה. ואם מת הבעל בעודה ארוסה היא גובה כתובתה דוקא מנה מאתים אבל תוספת אין לה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה ואינה גובה אלא מנכסים בני חורין. ואם נתן לה מתנה לחוד תטול מתנתה דלא גרעה ארוסתו משאר מקבלי [מתנה]. וכל זה כשכתב לה אבל אם לא כתב לה אין לה כלום מן האירוסין. ומן הנשואין גובה הכל. וה"ה אם גרשה הבעל מן האירוסין או מן הנשואין כך כתב רב שרירא גאון ז"ל בתשובת שאלה. כתב ה"ר האיי גאון ז"ל בתשובה. המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא כנסה לגרשה אע"פ שכתב לה ארבע מאות זוז או תכשיטין ארבע מאות זוז או יתר אין לה אלא כ"ה זוזים בלבד ע"כ. עוד כתב בתשובה אחרת המקדש את האשה וכתב לה כתובה ונכנס אצלה בלא חופה אע"פ שקלקל עמה אין לה אלא כ"ה של תורה שהן ל"ה וד' שתותים ואיסר, ע"כ.
<h2>דף מט:</h2>
כתב הר"י מקורביל ז"ל בפרק אע"פ דרש (עולא) [ר' שילא] כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני ו' שנים מכאן ואילך תקנת חכמים להאכילן עד שיגדלו כדאיתא בפרק נערה [מ"ט ע"ב] ואם לא רצה גוערין ומכלימין אותו בדברים ואומר לו עורבא בעי בני והאי גוברא לא בעי בני כך אומרים לו בצבור בד"א באיש שאינו אמיד ואין ידוע אם ראוי לתת לו צדקה המספקת להם. אבל אם ידוע (שאין) [שהוא אמיד] וראוי לו לתת צדקה המספקת להם מוציאין ממנו בעל כרחו וזנין [אותן] עד שיגדלו.
<h2>דף נב:</h2>
מתנאי הכתובה שיהיו הבנים יורשין כתובת אמן ונדוניתא שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל ואחר כך חולקין עם אחיהם בשוה. בד"א בשהניח יתר על שתי כתובות דינר או יתר כדי שיחלק השאר בשוה אבל אם לא הניח [יותר] דינר חולקין בשוה והוא הדין למי שנשא נשים רבות זה אחר זה או בבת אחת אם הניח על כל הכתובות דינר אחד כל אחד יורש כתובת אמו והשאר חולקין בשוה. אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם אלא שמין להם הנכסים בב"ד כמה היו שוין בשעת מיתת אביהן. היה שם יתר דינר על כל הכתובות אע"פ שיש עליו שטר חוב כנגד כל היתר אינו ממעט אלא כל אחד יורש כתובת אמו.
מי שהיה נשוי שתי נשים ומתה אחת מהן בחייו ואחת לאחר מותו ולו בנים משתיהן אע"פ שלא הניח יתר על שתי כתובות אם נשבעה האלמנה שבועת אלמנה קודם שתמות בניה קודמין לירש כתובתה מפני שאין יורשין כתובת אמן בתנאי זה אלא ירושה של תורה ואחר כך יורשין בני הראשונה כתובת אמן בתנאי זה. ואם נשאר שם כלום חולקין [אותו] בשוה. ואם מתה קודם שתשבע בני הראשונה יורשין כתובת אמן בלבד והשאר חולקין בשוה. וכל יורש כתובת אמו שמתה בחיי אביו אינו טורף מנכסים משועבדין אלא מבני חורין כדרך כל היורשין.
ומתנאי הכתובה שתהיינה הבנות נזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגרו. בגרה הבת אע"פ שלא נתארסה [או נתארסה] אע"פ שלא בגרה אין לה מזונות. ובת הנזונית מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה לעצמה וכן מציאתה. ופוסקין לה מזונות ומדור וכסות ומוכרין בלא הכרזה כמו שמוכרין לאלמנה אלא שאין פוסקין לה אלא על דבר המספיק לה בלבד.
מי שמת והניח בנים ובנות הבנות ניזונות מנכסי אביהן ולכשיגדלו וינשאו נוטלות עשור נכסים. ואם הנכסים מועטין מוציאין מזונות לבנות עד שיתבגרו והשאר נותנין לבנים ואם אין (שאר) [שיור לבנים] הבנים יחזרו על הפתחים בד"א בשיש שם קרקעות אבל במטלטלין כולן יזונו. ואם יש אלמנה עמהם האלמנה תזון והבנים יחזרו על הפתחים. עוד ארז"ל יש להניח ממון לבת לינשא בו ושמין בזה (באב) [דעת האב] לגבות מן המטלטלין אם רגיל להשיא בנותיו במטלטלין ועתה תקנו הגאונים ז"ל לגבות ממטלטלין כתובה ותנאי כתובה גם פרנסה וכ"ש כתובת בנין דכרין אך דין נכסים מועטין לא תקנו עכ"ל.
<h2>דף נט:</h2>
וכל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו. ומלאכות אלו עושה היא בעצמה ואפילו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו. ויש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה כשהן עניים ואלו הן אופה את הפת ומבשלת התבשילין ומכבסת את הבגדים ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו ומטחנת. כיצד יושבת בריחים ומשמרת את הקמח [ואינה טוחנת או מחמרת אחר הבהמה כדי שלא יבטלו הריחים] ואם היה דרכן לטחון בריחים של יד טוחנת. בד"א בעניים אבל הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראויין לקנות מהן שפחה אינה מטחנת. ואינה אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו. הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראויין לקנות מהן או שהיה לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה אלא נותנת לשפחה להניק עכ"ל.
האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך הבית פטורה. אין זה מן הדין אלא תקנה משום שלום הבית שאם לא כן נמצאת נמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהן. כל אשה שתמנע מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשות כופין אותה אפילו בשוטים ע"כ.
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ומה היא עושה הכל כמנהג המדינה מקום שנהגו לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם [לא] היה דרך בנות העיר לעשות כל המלאכות [האלו] אינו כופה אלא בצמר בלבד שהפשתן מזיק הפה והשפתים. דחקה עצמה לעשות ועשתה יותר מן הראוי לה המותר לבעל ואינה יושבת בטלה לעולם. אפילו יש לה כמה ממון וכמה שפחות שהבטלה מביאה לידי זמה [אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו] אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה. וכמה היא חייבת לעשות לו בכל שבוע [כפי הנראה היה נוסחתו כך בדברי הרמב"ם ובזה סרה תמיהת המ"מ ע"ש] שיכיר המותר משקל ה' סלעים שתי שהוא טווי דק הרבה ממה שהוא מתוקן להיות ערב שהיא חייבת לעשות ממנו משקל עשר סלעים.
היא אומרת אני אניק והוא אומר נתן למניקה לה שומעין שהצער שלה. הוא אומר הניקי את בנך והיא אומרת תנהו למניקת (א"ה נ"ל דזה קאי באם היא גרושה) מושיבין את האם בין שאר הנשים ומביאין את התינוק אם מכיר את האם כופין אותה ומינקתו מפני הסכנה. ואם אינה מכירה נותנו למניקה. כתב הר"י מקורביל ז"ל ואשה מניקה אם רצתה להניק בן אחר עם בנה בעלה מעכב וכן הדין בשוכר מיניקת. והאשה שנדרה שלא להניק בנה כופה ומניקה עד כ"ד חדש. והאשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק ואם הבן מכירה נותן לה שכר מיניקת ומיניקה אותו בעל כרחה מפני הסכנה וכופין את האב ליתן מזונות לבן אצל אמו עד ו' שנים מכאן ואילך אם האב עשיר כופין אותו לזונו בביתו ואם לאו הקהל זנין אותו ע"כ.
<h2>דף סא.</h2>
היא אומרת אני אניק והוא אומר נתן למניקה לה שומעין שהצער שלה. הוא אומר הניקי את בנך והיא אומרת תנהו למניקת (א"ה נ"ל דזה קאי באם היא גרושה) מושיבין את האם בין שאר הנשים ומביאין את התינוק אם מכיר את האם כופין אותה ומינקתו מפני הסכנה. ואם אינה מכירה נותנו למניקה. כתב הר"י מקורביל ז"ל ואשה מניקה אם רצתה להניק בן אחר עם בנה בעלה מעכב וכן הדין בשוכר מיניקת. והאשה שנדרה שלא להניק בנה כופה ומניקה עד כ"ד חדש. והאשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק ואם הבן מכירה נותן לה שכר מיניקת ומיניקה אותו בעל כרחה מפני הסכנה וכופין את האב ליתן מזונות לבן אצל אמו עד ו' שנים מכאן ואילך אם האב עשיר כופין אותו לזונו בביתו ואם לאו הקהל זנין אותו ע"כ.
<h2>דף סה:</h2>
כתב הר"י מקורביל ז"ל בפרק אע"פ דרש (עולא) [ר' שילא] כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני ו' שנים מכאן ואילך תקנת חכמים להאכילן עד שיגדלו כדאיתא בפרק נערה [מ"ט ע"ב] ואם לא רצה גוערין ומכלימין אותו בדברים ואומר לו עורבא בעי בני והאי גוברא לא בעי בני כך אומרים לו בצבור בד"א באיש שאינו אמיד ואין ידוע אם ראוי לתת לו צדקה המספקת להם. אבל אם ידוע (שאין) [שהוא אמיד] וראוי לו לתת צדקה המספקת להם מוציאין ממנו בעל כרחו וזנין [אותן] עד שיגדלו.
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ומה היא עושה הכל כמנהג המדינה מקום שנהגו לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם [לא] היה דרך בנות העיר לעשות כל המלאכות [האלו] אינו כופה אלא בצמר בלבד שהפשתן מזיק הפה והשפתים. דחקה עצמה לעשות ועשתה יותר מן הראוי לה המותר לבעל ואינה יושבת בטלה לעולם. אפילו יש לה כמה ממון וכמה שפחות שהבטלה מביאה לידי זמה [אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו] אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה. וכמה היא חייבת לעשות לו בכל שבוע [כפי הנראה היה נוסחתו כך בדברי הרמב"ם ובזה סרה תמיהת המ"מ ע"ש] שיכיר המותר משקל ה' סלעים שתי שהוא טווי דק הרבה ממה שהוא מתוקן להיות ערב שהיא חייבת לעשות ממנו משקל עשר סלעים.
<h2>דף סח.</h2>
מי שמת והניח בנים ובנות הבנות ניזונות מנכסי אביהן ולכשיגדלו וינשאו נוטלות עשור נכסים. ואם הנכסים מועטין מוציאין מזונות לבנות עד שיתבגרו והשאר נותנין לבנים ואם אין (שאר) [שיור לבנים] הבנים יחזרו על הפתחים בד"א בשיש שם קרקעות אבל במטלטלין כולן יזונו. ואם יש אלמנה עמהם האלמנה תזון והבנים יחזרו על הפתחים. עוד ארז"ל יש להניח ממון לבת לינשא בו ושמין בזה (באב) [דעת האב] לגבות מן המטלטלין אם רגיל להשיא בנותיו במטלטלין ועתה תקנו הגאונים ז"ל לגבות ממטלטלין כתובה ותנאי כתובה גם פרנסה וכ"ש כתובת בנין דכרין אך דין נכסים מועטין לא תקנו עכ"ל.
<h2>דף סח:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל מי שצוה בשעת מיתה לעקור דבר אחד מתנאי כתובה אין שומעין לו. נתן כל נכסיו במתנה לאחרים הואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאין אלו באין כאחד לפיכך אלמנתו ובנות נזונות מנכסיו ובניו יורשין כתובת אמן שמתה בחיי בעלה.
<h2>דף עח.</h2>
כל נכסים שיש לאשה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל הבעל אוכל [כל] פירותיהן בחייה. ואם מתה בחיי בעלה יורשה בעלה. לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת אע"פ שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום [בגוף] בנכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים. ואם הדמים שלקחה מיד הלקוחות קיימין בעצמן מחזיר ללקוחות ואינו יכול לומר [שמא מציאה] הן. בד"א בנכסים הידועים לבעל אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת ולא ידע בהם הבעל ומכרה אותן מכרה קיים. וכן ארוסה שמכרה קודם הנישואין מכרה קיים.
<h2>דף צ.</h2>
פסק הריא"ף ז"ל מי שהיה נשוי שתי נשים ומתה הראשונה קודמת לשנייה. וכן יורשיה ליורשי השניה נשא ראשונה ומתה נשא שנייה ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ודוקא בנשבעה קודם שמתה אבל אם מתה קודם שנשבעה לא אלא חולקין בשוה אם לא הניח יתר על שתי כתובות.
<h2>דף צא.</h2>
מי שהיה נשוי שתי נשים ומתה אחת מהן בחייו ואחת לאחר מותו ולו בנים משתיהן אע"פ שלא הניח יתר על שתי כתובות אם נשבעה האלמנה שבועת אלמנה קודם שתמות בניה קודמין לירש כתובתה מפני שאין יורשין כתובת אמן בתנאי זה אלא ירושה של תורה ואחר כך יורשין בני הראשונה כתובת אמן בתנאי זה. ואם נשאר שם כלום חולקין [אותו] בשוה. ואם מתה קודם שתשבע בני הראשונה יורשין כתובת אמן בלבד והשאר חולקין בשוה. וכל יורש כתובת אמו שמתה בחיי אביו אינו טורף מנכסים משועבדין אלא מבני חורין כדרך כל היורשין.
מתנאי הכתובה שיהיו הבנים יורשין כתובת אמן ונדוניתא שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל ואחר כך חולקין עם אחיהם בשוה. בד"א בשהניח יתר על שתי כתובות דינר או יתר כדי שיחלק השאר בשוה אבל אם לא הניח [יותר] דינר חולקין בשוה והוא הדין למי שנשא נשים רבות זה אחר זה או בבת אחת אם הניח על כל הכתובות דינר אחד כל אחד יורש כתובת אמו והשאר חולקין בשוה. אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם אלא שמין להם הנכסים בב"ד כמה היו שוין בשעת מיתת אביהן. היה שם יתר דינר על כל הכתובות אע"פ שיש עליו שטר חוב כנגד כל היתר אינו ממעט אלא כל אחד יורש כתובת אמו.
